החלטה בתיק ת"א 44721-09-11

המבקשים/הנתבעים הגישו בקשה לחייב את המשיבים להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיהם מכח תקנה 353א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 ומכח תקנה 519 לתקסד"א, בסכום שלא יפחת מ - 300,000 ש"ח.

נימוקי הבקשה - 

1.         די בהוראות הדין האמורות כדי להצדיק חיוב בהפקדה.

2.         מדובר בתביעה מופרכת וחסרת כל אחיזה שאין לגביה אף לא ראיות לכאורה. התביעה נעדרת תום לב, תוך הסתרת עובדות מבית המשפט ונעדרת כל עילה.

3.         "הפרוייקט"  הנטען בכתב התביעה נחל כישלון חרוץ כך שאין כל בסיס לטענה בדבר הפסדים עתידיים.

4.         המשיבים הצהירו במהלך הדיון בצו הזמני כי הגשת התביעה התעכבה מכיוון שגיוס סכום האגרה בסכום תביעה כזה אינו דבר קל.

תשובת המשיבים/התובעים -

1.         יש לדחות את הבקשה על הסף, תוך חיוב בהוצאות. התביעה הוגשה לאור הנזקים העצומים שגרמו הנתבעים לתובעים.

2.         בהסכמים ובהסכם הגישור שנעשו בין הצדדים, התחייבו המבקשים להעמיד לטובת המשיבים קרקע ומים להשקיה לטובת גידול מטעי פרחים וצמחי נוי ברמת הגולן ואין מחלוקת שהם לא עשו כן.

3.         אין כל בסיס משפטי או עובדתי לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להוצאות. הראציונל לחיוב חברה בהפקדה - חשש מניצול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, אינו חל כאן. המשיב/התובע מר קדוש הוא בעל מניות במשיבה  ואיננו מסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, וככל שיוטל חיוב על המשיבים הוא יחול "ביחד ולחוד".

4.         המשיבה עמדה בהתחייבויותיה ושילמה לספקים ולעובדי האגודה השיתופית סכום של כ - 900,000 ש"ח, בכך יש להעיד על יכולתה הכלכלית של המשיבה ועל יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה.

5.         המשיבים שילמו את אגרת המשפט בסך 250,000 ש"ח ולא ביקשו פטור מאגרה.

6.         בהתחשב בהפרות הגסות מצד המבקשים לא יהא זה צודק להשית על המשיבים הפקדת ערובה.

דיון -

המסגרת הנורמטיבית לבחינת חיוב חברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים היא הוראת סעיף 353א לחוק החברות. הסעיף אמנם מורה כי בית משפט "רשאי" להורות כי חברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, אך הוראה זו פורשה כמקימה חזקה, לפיה, "חברה בעירבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות" [רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר] ואילו הפטור מהפקדת הערובה הינו בגדר "חריג" [רע"א 857/11 מועצה איזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ]. חריגים לכלל זה יחולו אם תוכיח החברה שיהא לאל ידה לשלם את הוצאות המשפט אם תחויב בהן, כאשר נטל ההוכחה לעניין זה מוטל על שכמה של החברה [רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' טליעד שינוע בע"מ], או כאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת [רע"א (ירושלים) 55626/12/11 דוד בלום נגד החברה לפיתוח שרש בע"מ, מפי השופט וינוגרד]. במסגרת בחינה זו אין בית המשפט בוחן את סיכויי התביעה, אלא רק במקרים הקיצוניים של סיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר, אם כי במסגרת מכלול השיקולים יש לשקול שיקולים רלוונטיים ובכלל זה סיכויי התביעה, כמו גם שאלת השיהוי בהגשת התביעה ושיקולים כלליים כמו זכות הגישה לערכאות.

סיכומם של ההלכות הוא, כפי שנקבע ברע"א 9618/11:  הכלל הוא חיוב בהפקדה, אך חזקה זו ניתנת לסתירה בשתי דרכים: אם הוכיחה החברה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבעים במידה שיזכו בדין או אם סבור בית משפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בערובה.

הצדדים טענו בפני במסגרת בקשה לסעדים זמניים - צווי עיקול שהגישו המשיבים/התובעים. הטענות המועלות כאן הוזכרו גם במהלך ההליך הקודם והיתה לי ההזדמנות לבחון את הטענות.

בהחלטתי מיום 31/10/11 דחיתי את בקשת המשיבים/התובעים להטלת עיקולים.

לגבי שאלת תום הלב, קבעתי כי אינני משוכנע כי תום הלב נמצא בצד אחד דווקא וכי יש צדדים לכאן ולכאן. קבעתי גם שמאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבעים [המבקשים כאן]. גם קבעתי שהתובעים לא שילמו את מלוא התשלומים שנדרשו מהם עבור הקצאת המים והקרקעות וכי יש ממש בטענת השיהוי.